כל הנשים
את תנועת "כל הנשים" ייסדתי מתוך אמונה ששינוי חברתי אמיתי יכול להתרחש כשנשים שונות מאוד זו מזו בוחרות לפעול יחד.
בתנועה פועלות בהתנדבות נשים מכל המגזרים וממגוון השקפות פוליטיות, סביב מכנה משותף: הרצון לקדם נשים, שוויון מגדרי ומניעת אלימות על כל גווניה.
מאז הקמתה אנחנו יוזמות ומובילות פרויקטים בפריסה ארצית, בשיתוף רשויות מקומיות, קהילות, ארגונים וגופים ציבוריים. המטרה אינה רק להעלות מודעות, אלא להפוך מודעות לעשייה וליצור שינוי בשיח ובקהילה.
מתוך "כל הנשים" צמחו לאורך השנים מיזמים ופרויקטים ובהם יום הזיכרון לקורבנות האלימות כלפי נשים, אמהות ואבות לומדים לזהות, משהו מהבטן ובאין העדשה.
עבורי "כל הנשים" היא ההוכחה לכך שלא צריך לחשוב אותו דבר כדי לפעול יחד. צריך למצוא את המקום שבו הערכים נפגשים, ולהתחיל לעשות.
להכיר את כל הנשים ←יום הזיכרון לקורבנות האלימות כלפי נשים
בכל שנה נרצחות בישראל נשים כתוצאה מאלימות. מאחורי המספרים יש נשים, משפחות וחיים שלמים שנגדעו.
את "יום הזיכרון לקורבנות האלימות כלפי נשים" יזמנו כדי לתת לנרצחות מקום בזיכרון הציבורי, ובאותה נשימה להפוך את הזיכרון לכלי של מודעות, שיח ומניעה.
יום הזיכרון מתקיים מדי שנה ב-2 בפברואר, ובשנת 2026 ציינו עשור של פעילות. ברחבי הארץ מתקיימים במקביל אירועי זיכרון ומעגלי שיח, שבהם מדליקים נר, מקריאים את שמות הנרצחות, מציגים סימני אזהרה ופותחים מרחב לשיחה.
עם השנים התרחב המיזם לרשויות, בתי ספר, ארגונים, עסקים וקהילות ברחבי הארץ, ומשנת 2019 גם לקהילות ברחבי העולם.
לזכור את הנשים שנרצחו אינו רק להביט לאחור. הזיכרון צריך לעזור לנו לזהות, לדבר ולפעול כדי למנוע את הרצח הבא.
אמהות ואבות לומדים לזהות
להסיר את המשקפיים הוורודים. לראות. לזהות. לפעול.
פגיעה מינית בילדים יכולה להתרחש מבלי שהמבוגרים הקרובים אליהם מבינים מה קורה. לעיתים חולפות שנים עד שילד או ילדה מצליחים לספר על הפגיעה.
"אמהות ואבות לומדים לזהות" נולד מתוך ההבנה שאפשר וצריך לקצר את הזמן הזה.
המיזם מבקש ליצור ברחבי הארץ קהילות מוגנות של אמהות ואבות שלומדים להיות קשובים יותר, לזהות סימנים ותסמינים של פגיעה מינית בילדים ולדעת כיצד לפעול כאשר מתעורר חשד.
באמצעות מעגלי שיח חברתיים-לימודיים וליווי של אנשי מקצוע, ההורים מקבלים כלים להורות קשובה, לאיתור מוקדם ולפעולה במקרה שמתגלה פגיעה.
משקפי הלב הוורודים מייצגים את הקושי הטבעי שלנו להביט בילדים שלנו ולדמיין שמשהו קשה כל כך יכול לקרות להם.
לא כדי לפחד.
כדי לראות. להקשיב. לזהות. ולהיות שם בזמן.
מיס קריות לאמהות וסבתות
יש נשים שחלמו בילדותן להשתתף בתחרות יופי, אבל השנים, האימהות, הגוף המשתנה או מה שהחברה לימדה אותן לחשוב על עצמן גרמו להן להניח את החלום בצד.
"מיס קריות לאמהות וסבתות" נולדה כדי להציע מבט אחר על יופי נשי. תחרות שחוגגת לא רק מראה חיצוני, אלא גם חיים שלמים של עשייה, נתינה, חוכמה, אימהות, סבתאות והגשמה אישית.
בתחרות לשנת 2025 עלו לבמה נשים שהן הרבה יותר ממתמודדות בתחרות יופי. כל אחת מהן הביאה איתה סיפור, דרך, משפחה, קריירה, חלומות ועולם שלם.
כל ההכנסות מהתחרות הוקדשו למיזם "אמהות ואבות לומדים לזהות", במטרה להעלות מודעות לזיהוי ולמניעה של פגיעות מיניות בילדים ולהעניק להורים כלים להורות קשובה ולאיתור מוקדם.
כך הפך ערב שמוקדש ליופי ולהעצמה נשית גם להזדמנות ליצור שינוי עבור ילדים ומשפחות.
בעיניי זה בדיוק הכוח של יזמות חברתית: לחבר בין עולמות שלכאורה אינם קשורים זה לזה, ולגלות שאפשר גם לחגוג נשים, גם להגשים חלומות וגם להפנות את האור שעל הבמה למטרה חברתית חשובה.
לסיפור המלא ←
משהו מהבטן
צילום. שירה. קול נשי.
כמה יצירות נפלאות נשארות במגירה רק מפני שהאישה שיצרה אותן לא מאמינה שמישהו ירצה לראות או לקרוא אותן?
מתוך השאלה הזאת נולד "משהו מהבטן", מיזם צילום ושירה נשית שיזמנו טלי אלון ואני, בשיתוף תנועת "כל הנשים", במטרה לעודד נשים ליצור, להיחשף ולהשמיע את הקול האישי שלהן.
לתחרות הראשונה, שהתקיימה ב-2018, ניגשו 186 נשים מכל רחבי הארץ ומכל קשת האוכלוסייה. 62 יצירות נבחרו לתערוכה, שהחלה את דרכה במטה אשר ומשם יצאה לנדוד ברחבי ישראל.
מבחינתי, "משהו מהבטן" נולד מתוך אמונה שיצירה נשית היא לא רק עניין אישי. היא חלק מהתרבות שלנו. כשאנחנו נותנות לנשים במה ליצור, להציג ולהישמע, אנחנו מרחיבות את הסיפור התרבותי שכולנו מספרים.
חלון לעולם שלי
האם צילום יכול לגשר בין אנשים שאינם מדברים באותה שפה?
מתוך השאלה הזאת יזמתי בשנת 2007 את "חלון לעולם שלי", תחרות ותערוכת צילום שנועדה לקרב בין תושבי הגליל, יהודים וערבים, באמצעות שפה שאינה זקוקה למילים.
במשך ארבע שנים השתתפו במיזם 210 צלמות וצלמים, יהודים וערבים, צעירים ומבוגרים, שהשתמשו במצלמה כדי לספר את הסיפור האישי שלהם ולהראות את הגליל כפי שהוא נראה מבעד לעיניהם.
בכל שנה נבחר נושא אחר: החיים בגליל, המשפחה שלי בגליל, האמונה שלי בגליל ורוחות של שינוי בגליל. יחד יצרו הצילומים פסיפס אנושי של תרבויות, מסורות, אמונות ונקודות מבט שונות על אותו מקום שאנחנו קוראים לו בית.
התערוכות הוצגו בגלריה ע"ש ליידי רוזלין ליונס במכללת אורט בראודה, וחלקן אף הגיעו לפיטסבורג בארצות הברית.
עבורי, "חלון לעולם שלי" היה הרבה יותר מתחרות צילום. הוא היה ניסיון להשתמש באמנות כגשר ולאפשר לאנשים להכיר זה את זה דרך העיניים, עוד לפני המילים.
שינוי מתחיל בהתבוננות
מבחינתי, יזמות חברתית מתחילה בהתבוננות.
לראות משהו שחסר. לזהות צורך. לשאול למה זה עדיין לא קיים. ואז להתחיל.
אני לא תמיד יודעת בתחילת הדרך לאן רעיון יגיע. לפעמים הוא מתחיל משיחה מקרית, מתמונה, מסיפור שמישהו מספר לי או ממשהו שפשוט לא נותן לי מנוחה.
ואז מתחילה העבודה האמיתית: לחבר אנשים, לרתום שותפים, לפתוח דלתות, ליצור, להפיק, לנסות, לטעות, לשנות כיוון ולהמשיך.
חלק מהמיזמים נמשכו שנים. חלקם הפכו לאירועים ארציים. חלקם הגיעו לתערוכות ולמקומות שלא יכולתי לדמיין כשהרעיון רק נולד.
אבל מבחינתי, ההצלחה האמיתית נמצאת ברגע שבו משהו שיצרתי מצליח לגעת באדם אחר. לגרום לו לראות משהו שלא ראה קודם, לפתוח שיחה, לעורר מחשבה או לגרום לו לקום ולעשות.